מאחורי שמות הבניינים, הקרנות והמלגות הנדיבות עומד איש אחד שראה בנתינה דרך חיים של ממש. ד"ר לאונרד פולונסקי (1927–2025) היה יזם ואיש עסקים מצליח שהפך לפילנתרופ משפיע בישראל ובעולם; אך מעבר להישגים האלה, הוא היה אדם שחייו האישיים והאמונות שלו עיצבו את מורשתו התרבותית, החינוכית והחברתית. זהו סיפורו של מי שלא שכח מהיכן בא, והצליח לסגור מעגלים רבים במהלך חייו הארוכים והמשמעותיים. המאמר נכתב בעקבות ריאיון עם מארק פולונסקי, בנו ומראשי חבר הנאמנים של קרן פולונסקי.

מברוקלין לפריז: ראשית דרכו

ד"ר לאונרד פולונסקי נולד בשנת 1927 בברוקלין, ניו יורק, למשפחה יהודית צנועה, שבה היה הבן הבכור מבין שלושת אחיו. אביו ניהל חנות טבק קטנה ואימו טיפלה במשק הבית. למרות המשאבים המוגבלים הפגין פולונסקי יכולות לימודיות מרשימות לגילו, ואלה הובילו אותו לבית הספר הניסיוני טאונסנד האריס בקווינס – מוסד חינוכי ייחודי שבו בחנו גישות פדגוגיות חדשניות. במוסד זה, שהעניק לתלמידיו חופש מחקרי נרחב, החל פולונסקי לפתח את אהבתו לידע ולמחקר. הוא בילה שעות ארוכות בספרייה הציבורית של ניו יורק – מקום שלימים ייעשה לאחד הפרויקטים החשובים במפעל הפילנתרופי שלו. כתלמיד נדרש פולונסקי להישבע בגרסה מחודשת של השבועה האפבית (השבועה שנדרשו צעירי אתונה לשאת כשהוכשרו להיות חיילים ואזרחים): "אשאיר את עירי לא קטנה יותר, אלא גדולה יותר וטובה יותר, ככל שביכולתי אני או בעזרת כולם". מילים אלו, שלאונרד ראה בהן התחייבות לקהילה ולחברה בכללותה, הפכו לעיקרון מנחה בחייו המקצועיים והאישיים.

בהיותו בן שמונה-עשרה, במהלך מלחמת העולם השנייה, סיים לאונרד את לימודיו באוניברסיטת ניו יורק והתגייס לצבא ארצות הברית, שם שירת במשך שנה וחצי. לאחר המלחמה, בזכות יוזמה ממשלתית לשילוב חיילים משוחררים בחברה, קיבל מימון ללימודים – הזדמנות ששינתה את חייו והגשימה עבורו חלום. המסע האקדמי שלו הוביל אותו לאירופה: הוא למד לתואר ראשון בספרות באוקספורד שבאנגליה והמשיך לדוקטורט באותו התחום בסורבון שבצרפת. הוא הגיע לשם עם ביאטה, אהבת נעוריו משכונת ילדותם בברוקלין, שזכתה במלגה ללימודי אמנות בפריז. לאחר לימודיהם התיישבו בני הזוג בהיידלברג שבגרמניה ועבדו שם כמורים – הוא לימד ספרות ואנגלית, היא לימדה אמנות – ולאחר מכן עברו לרומא. לאונרד רצה להמשיך בקריירה האקדמית שלו אך הדבר דרש משאבים שלא היו לו, והוא נאלץ לחפש עבודה זמנית בתחום אחר. וכאן התערבה יד הגורל: לאונרד פנה למכירת קרנות נאמנות. זה היה צעדו הראשון בעולם העסקים, והוא סימן את תחילתה של הקריירה המרשימה העתידה לבוא.

לדמיין עולם טוב יותר

בלונדון, שבה התמסדו לאונרד ואשתו והרחיבו את משפחתם, הוא הקים עסק משלו בתחום הביטוח. הדבר החשוב לו ביותר בעסק היה הצוות שאיתו עבד – מבחינתו "חברה שהיא כמו משפחה" לא הייתה קלישאה תאגידית, אלא קו מנחה. למרות עליות ומורדות העסק שרד ושגשג, עד להנפקה הרשמית והחגיגית בשנת 2006 בבורסה בלונדון. עוד לפני ההנפקה החשובה החל פולונסקי לתמוך בגופים שהאמין בהם, אך מרגע זה ואילך יכול היה להשקיע משאבים רבים יותר בפרויקטים שהיו קרובים לליבו ושבאמצעותם הצליח לדמיין עולם טוב יותר.

המפעלים הפילנתרופיים של פולונסקי לא נבחרו באקראי; לכל אחד מהם היה חוט מקשר לערכיו. היהדות והקשר לישראל היו חלק מזהותו. לאשתו הייתה משפחה בארץ, וכאן אף התקיימו טקסי בר המצווה של בניו. בעקבות הביקורים בארץ נוצרו פה קשרים בין ד"ר פולונסקי לאנשים מתחומי עניין קרובים. וכך, הקשר עם האוניברסיטה העברית בירושלים הוליד ידידות עמוקה עם פרופ' גבריאל מוצקין, ידידות שהבשילה להקמת מפעל חייו – האקדמיה ע"ש פולונסקי.

האקדמיה ע"ש פולונסקי ללימודים מתקדמים במדעי הרוח והחברה, הפועלת כחלק ממכון ון ליר בירושלים, מגלמת את חזונו למקום המאפשר לחוקרים צעירים מצטיינים מרחבי העולם לפרוח. במסגרת ייחודית זו מוענקות מלגות פוסט-דוקטורט למחקר בתחומים שונים, שמעודדות שיתופי פעולה בתוך הקהילה האקדמית המגוונת. הבניין המארח את האקדמיה איננו רק מרכז מחקר; מדובר ביצירת מופת אדריכלית שזכתה להכרה בזכות עיצובה החדשני והקיימות הסביבתית שהיא מייצגת.

אין זה המוסד היחיד שפולונסקי תמך בו. גם המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל זכתה לתרומתו. לאונרד התלהב מן השילוב שהציע התחום בין אמנות לפרקטיקה ומיכולתו לחולל שינוי ולשפר את חיי האדם. גם כאן, הפרויקט נולד מתוך מערכת יחסים אישית, והפעם עם פרופ' עזרי טרזי, ראש המחלקה, שאת חזונו ויכולותיו העריך פולונסקי עמוקות.

מה שהבדיל את פולונסקי מפילנתרופים אחרים היה העניין האמיתי והעמוק שגילה באנשים עצמם. המשמעות המילולית של "פילנתרופיה" היא אהבת האנושות, והגדרה זו שיקפה במדויק את המוטיבציה של לאונרד. תמיכתו במלגות לסטודנטים מהקהילה האתיופית באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת חיפה הייתה מלווה תמיד בהתעניינות כנה ברווחתם ובחיפוש דרכים נוספות לסייע להם. הוא ביקש לקבל עדכונים תדירים על התפתחותם האישית והמקצועית של עמיתי פולונסקי: לא כדרישה, אלא מתוך סקרנות אנושית אמיתית, כמקור להשראה, וכמיטב המסורת היהודית – כדי לרוות נחת. פולונסקי ראה במתן הזדמנויות לאחרים שליחות של ממש, והצלחתם העניקה לו את המוטיבציה להמשיך.

סגירת מעגלים

אפשר לזהות בקלות את הקשר הישיר בין ילדותו של פולונסקי לבין התרומות שהעניק בהמשך חייו. הספרייה שבה גילה עולמות חדשים כנער הפכה למקום שבו יזם את התערוכה הפופולרית ביותר שלה – תצוגה של פריטים נדירים מתוך אוסף של כ-56 מיליון פריטים, שהנגישה לציבור אוצרות ידע שהיו חבויים עד אז. המלגה ששינתה את חייו לאחר שירותו הצבאי הולידה את התמיכה שלו במלגות לסטודנטים מרקעים מגוונים ואת הקמת האקדמיה ע"ש פולונסקי. אהבתו לתיאטרון ולספרות, ובייחוד לכתבי שייקספיר, הובילה להקמת מרכז שייקספיר בברוקלין, מקום הולדתו.

לא רבים זוכים גם לתרום חזרה ממה שקיבלו וגם להספיק לחזות בפירות מפעליהם. פולונסקי, שבורך בחיים ארוכים, זכה בשני אלה.

במכתב ששלח לפרופ' מוצקין, ראש מכון ון ליר אז, כשנה וחצי לאחר פתיחת האקדמיה שנושאת את שמו, ניכרת התפעמותו מהתפתחות הפרויקט: "עברנו דרך ארוכה מאז המאמצים הצנועים שלנו לפני שנים באוניברסיטה העברית. האקדמיה לא הייתה מתקיימת ללא המחויבות היצירתית שלך והחוויות המשותפות שלנו. אני מצפה לתקופה שבה הבניין יהיה מלא באנשים ממקומות רבים בעולם, שהקריירה האקדמית ומעגל החברים שלהם יועשרו בזכות השנים הפוריות שלהם באקדמיה שלנו בירושלים". מילים אלו משקפות לא רק את צניעותו, אלא גם את האמונה העמוקה שלו בערך החברות ושיתוף הפעולה. עבורו, הקריירה האקדמית והחברויות שנוצרו היו שוות ערך, חשובות בדיוק באותה המידה.

גם בשלהי גיל שבעים, לאחר שנישא בשנית, לא נח פולונסקי על זרי הדפנה. הוא חזר לניו יורק, עיר הולדתו, והחל ללמוד לתואר דוקטורט נוסף בספרות. כמו תלמיד מן המניין שקד על עבודות ומבחנים ושאף לציונים גבוהים (וגם קיבל). בד בבד המשיך להגיע לישיבות הוועד המנהל של הקרן שהקים, למרות גילו המתקדם. המפגש עם האנשים היה חשוב לו עד מאוד, והוא היה מעורב במפעל הזה עד הרגע האחרון. אם ניזכר בשבועה האפבית מילדותו, שעל תוכנה חזר פעמים רבות בנאומים שנשא ובשיחות שניהל במהלך חייו, אפשר בהחלט לומר שד"ר לאונרד פולונסקי לא השאיר את "עירו" קטנה – אלא גדולה ועשירה הרבה, הרבה יותר.