שואת היהודים באירופה לא הייתה רצח העם הראשון במאה העשרים, ואפילו לא הראשון שביצעה גרמניה. ד"ר שמואל לדרמן, עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית, מביא במאמרו את סיפור הקולוניה הגרמנית במערב אפריקה, שם נטבחו כמעט עד להשמדה מוחלטת בני קבוצות ההררו והנאמה, שצאצאיהם נאבקים עד היום להכרה ולפיצוי. זוהי גרסת המאמר המקוצרת. המאמר המלא פורסם באתר המשותף למכון ון ליר ולפורום לחשיבה אזורית.

---

בינואר 1904 פשטו בני ההררו על בתי המתיישבים הגרמנים בדרום מערב אפריקה (כיום נמיביה). הם טבחו בכ־120 גברים, בזזו את הבתים והרסו כל מה שיכלו. האירוע היה מפגן של אלימות ברוטלית שתכליתו להכאיב למתיישבים הגרמנים, שהיו בעיני ההררו סמל ההשתלטות הגרמנית על אדמתם, כדי לגרום להם לעזוב את האזור.
ההררו סבלו כבר זמן ממושך מניצול כלכלי מידי הממשל הקולוניאלי הגרמני ומידי המתיישבים. הללו גזלו מהם את רוב הבקר שלהם וחלקים גדולים מן השטחים שהיו בבעלותם, העבידו אותם בתנאים משפילים ולמעשה הפכו את הורדתם לדרגת נתינים חסרי זכויות הנשלטים בחוזקה על ידי המשטר החוקי הגזעני ללגיטימית. במידה רבה היה זה הניסיון הראשון של גרמניה ליצור "מדינת גזע", שבה ההבחנה הגזעית בין קבוצות היא הבסיס לניהול האוכלוסייה.

"הכושי ייכנע רק לכוח": הטבח הגרמני בהררו ובנאמה

רעיונות גזעניים כלפי בני ההררו וראייתם כפראים וברברים שיש לשלוט בהם ולהפעיל נגדם אלימות היו נפוצים אצל הגרמנים עוד קודם לכן. אך הטראומה של הטבח וההפתעה מול מה שהגרמנים סברו שהוא בלתי אפשרי הפכו את התפיסות הגזעניות הכלליות לשכנוע פנימי עמוק שלפיו הדרך היחידה להתמודד עם ההררו ולשקם את השליטה עליהם היא אלימות קיצונית.
המדיניות המסורתית שנקט המושל האזרחי תיאודור פון לוטוויין נתפסה כמתונה מדי. בתגובה לבקשתו לקבלת סיוע לדיכוי המרד נשלח לאזור הגנרל אדולף פון טרוטה, שהיה בעל ניסיון בדיכוי מרידות באפריקה ובאסיה. בתחילה ניסה פון טרוטה להביס את אנשי ההררו בשיטות לחימה קונבנציונליות, אך רובם הצליחו להימלט. לפיכך הוא פנה למדיניות של השמדה. באוקטובר 1904 הכריז פון טרוטה כי ההררו אינם עוד נתינים גרמנים. לקציני המטה הכללי הגרמני הוא כתב שיש להשמיד את ההררו כעם, ואם לא – לגרשם.
קודם לפעולות הללו הוא הורה לחסום את דרכי הגישה של בני ההררו לאדמתם וכפה עליהם לברוח למדבר אומהקה, שם הם גוועו באלפיהם מצמא, מרעב וממחלות לאחר שהכוחות הגרמניים חירבו בכוונה מקורות מזון ובארות מים. ואולם כעבור זמן בוטלה "הכרזת ההשמדה" בשל החשש שהיא תוביל לתעמולה אנטי־גרמנית, אלא שעד לביטול מתו כבר עשרות אלפים. הדיכוי מידי פון טרוטה הביא גם למותם של כ־10,000 מבני הנאמה שהצטרפו למרד – כמחצית מן הקבוצה.
הניצולים הועברו למחנות ריכוז, כביכול ביטוי לשינוי בכיוון של מדיניות רחומה יותר. במציאות הביאו התנאים הקשים במחנות והאדישות לחיי ההררו לתמותה נרחבת, שהייתה למעשה המשך של מהלך ההשמדה.

אירוע תקדימי ב"מאַת הג'נוסייד"

פון טרוטה היה אומנם האחראי לג'נוסייד, אך הוא יישם תוכנית שנוסחה טרם כניסתו לתפקיד. רבים מן הממונים עליו לא ראו בהשמדת עמים בעיה מוסרית; תחת זאת הם ראו בה אסטרטגיה לגיטימית. למעשה האפשרות של ג'נוסייד הייתה גלומה מלכתחילה במדיניות הקולוניאלית הגרמנית, גם אם סביר להעריך כי הג'נוסייד לא היה מתרחש לולא מרד ההררו.
השמדת ההררו והנאמה קיבלה בעשורים האחרונים משמעות מיוחדת משתי סיבות. האחת היא שההשמדה ההיא נחשבת כיום לג'נוסייד הראשון במאה העשרים, המכוּנה בפי רבים "מאַת הג'נוסייד". הסיבה השנייה היא שרבים מזהים קשרים אידיאולוגיים ופרקטיים בין אירוע זה לבין שואת היהודים.
חוקרים וחוקרות שונים טוענים שהשמדת ההררו והנאמו שימשה מעבדה לשליטה מוחלטת, הניחה את היסודות למדינה הטוטליטרית העתידית והייתה למעשה תקדים של שבירת טאבו מוסרי, שלאחר מכן נשבר עוד יותר. נוסף על כך, האסטרטגיות הצבאיות שננקטו היו דומות, ולא זו בלבד אלא שאפשר גם לזהות קשר אידיאולוגי ישיר בין תומכי האימפריאליזם הגרמני לנאציזם.

איך העם הגרמני זוכר את מעשיו

ישנו דימוי נפוץ של גרמניה כמדינה שהתמודדה באומץ ובאופן ייחודי עם פשעי העבר. דימוי זה בא לידי ביטוי בשיח הישראלי מאז אירועי 7 באוקטובר 2023 בדמות ה"דה־נאציפיקציה" המוצלחת לכאורה בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה.
אך ישנו פער בין השיח הישראלי לבין המציאות ההיסטורית שכן הדה־נאציפיקציה כשלה בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה. הכחשת התמיכה בנאציזם בגרמניה הייתה רחבה, והמיתוס במערב גרמניה הציג את הגרמנים כקורבנות של הנאצים, של הסובייטים ושל בעלות הברית. וכך יצא שהגרמנים לא לקחו אחריות על מעשיהם. לאחר תוכנית מרשל ב־1947 (או בשמה הרשמי: התוכנית להבראת אירופה), שמשמעותה הייתה גם תחילת השילוב מחדש של גרמניה באירופה החדשה, הוחזרו למשרותיהם רוב הפקידים שפוטרו בגין שירותם במינהל הנאצי, ורוב אנשי האליטה התרבותית, המדעית והמשפטית המשיכו בקריירה שלהם ללא הפרעה. האנטישמיות נותרה נפוצה למדי, וכך גם התמיכה בנאציזם כרעיון חיובי בעיקרו.
תודעה גרמנית פוליטית רחבה – זו שאנו מתכוונים אליה היום במבט לאחור, קרי שימת דגש על האשמה ועל האחריות הקולקטיבית הגרמנית לפשעי הנאצים – החלה לבוא לידי ביטוי ממשי רק בשנות התשעים. מדובר בהתפתחות הדרגתית ומאוחרת בשיח הגרמני.
גם היום יש פער בין השיח בקרב האליטה הגרמנית לבין האמונות והעמדות בקרב חלקים בציבור הגרמני, וכן בין התודעה הציבורית לזיכרונות הפרטיים. רבים מן הגרמנים דהיום מאמינים בלב שלם כי במשפחתם לא היו רוצחים או תומכי נאציזם. באשר לעבר הקולוניאלי של גרמניה, ובראשו הג'נוסייד נגד ההררו והנאמה – גרמניה מתחילה רק לאחרונה להכיר, בהדרגה, באחריותה לפשעים אלה.

הקורבנות זוכרים אחרת: המאבק להכרה

שנים רבות נמנעה גרמניה מהכרה בהשמדת ההררו והנאמה ומהענקת פיצויים בעקבות הכרה זו. כשביקר הקנצלר הלמוט קוהל בשנת 1995 בנמיביה, הוא נמנע מפגישה עם נציגי ההררו. בכירים גרמנים, אף שהביעו חרטה על מה שנעשה להררו ולנאמה, דחו את השימוש במונח "ג'נוסייד" בנימוק שהפשע של רצח עם לא חל על מעשים שנעשו לפני אמנת הג'נוסייד של האו"ם.
רק בשנת 2015 החלה גרמניה להשתמש רשמית במונח "ג'נוסייד" ונכנסה לתהליך של משא ומתן עם ממשלת נמיביה על ניסוח של הכרה ממשלתית גרמנית והתנצלות רשמית. בשנת 2021 פרסמה ממשלת גרמניה הצהרה שהיא מכירה במעשי הזוועה ובאחריות המוסרית של גרמניה לאירועים שהובילו לתנאים הג'נוסיידיים ומקבלת עליה את המחויבות להתנצל ולהעביר תשלומים כדי לתרום לריפוי פצעי העבר.
ואולם צאצאיהם של קורבנות ההררו והנאמה דחו את ההתנצלות. הפיצויים, במקום שיינתנו ישירות לאנשי ההררו והנאמה, היו אמורים לעבור לממשלת נמיביה. בכך נמנעה, ועדיין נמנעת, ההכרה הישירה מצד גרמניה בחובתה המוסרית והחומרית לקורבנות. יתר על כן, רוב אדמותיהם ההיסטוריות של קורבנות ההררו מוחזקות עדיין בבעלותם של צאצאי המתיישבים הגרמנים בנמיביה. המאבק של בני ההררו והנאמה הוביל לכישלון לאשרר את ההסכם בפרלמנט הנמיבי.
הפרשה כולה חושפת את שבריריותו של הדימוי הגרמני כאילו גרמניה היא מדינה המתמודדת באומץ עם עברה. אומנם ההכרה בשואת היהודים, לקיחת האחריות עליה והמחויבות לביטחון מדינת ישראל הפכו להיות חלק מליבת שיח הזהות של האליטה הגרמנית בעשורים האחרונים, אך הסירוב להתמודד עם המורשת ההיסטורית ועם הגזענות המתמשכת בגרמניה נגד מיעוטים לא־לבנים ומוסלמים, ובכללם הפלסטינים ותומכיהם, מלמד על מציאות אחרת.

תומכים במעשי ישראל בעזה ומתנגדים להם

בהקשר זה העמדות שנקטו גרמניה מצד אחד ונמיביה מן הצד השני מאז תחילת המלחמה בעזה מעניינות. גרמניה עמדה בנחישות לצידה של ישראל, גם על ידי התייצבות לצידה בתביעה של דרום אפריקה כנגדה. בתגובה הכריז נשיא נמיביה שגרמניה מוכיחה בהתנהלותה זו שהיא אינה מסוגלת ללמוד את הלקח מן ההיסטוריה מרובת הפשעים שלה.
במובן זה הניגוד בין גרמניה לנמיביה הוא מעין מטפורה לתגובות הקהילה הבין־לאומית למלחמה בעזה. נדמה כי מדינות העולם "הסתדרו" על פי המורשת הקולוניאלית שלהן: רוב מדינות המערב התייצבו כך או אחרת לצידה של ישראל, ואילו רוב הקולוניות לשעבר התייצבו לצידם של הפלסטינים.
בגוש מדינות המערב יצאו המדינות שחלק בלתי נפרד מסדר היום הפוליטי שלהן כולל דרישה להתמודדות כנה עם מורשת הקולוניאליזם האירופי במחאה נגד ישראל. לעומתן, המדינות המבקשות להשאיר את מורשת הקולוניאליזם בעבר או אף רואות בחיוב את הקולוניאליזם האירופי נעמדו לצידה.
מכל זה אפשר להסיק כי בעוד רבים תולים את תשומת הלב הייחודית לישראל ולפלסטינים באנטישמיות, המציאות מורכבת הרבה יותר; במידה רבה, לטוב ולרע, ישראל והפלסטינים משחזרים עבור קבוצות רבות ברחבי העולם את הדרמה הקולוניאלית והפוסט־קולוניאלית של הגזענות, האלימות, העיוורון והכישלון להתמודד עם מורשת העבר. מאז 7 באוקטובר הם משחזרים גם את המנטליות הג'נוסיידית שליוותה מורשת זו.

---

לקריאת מאמרים נוספים שפורסמו במסגרת ״הצצה לפורום״:

"ההילולות בקברי צדיקים במרוקו כגשר לשלום" מאת עינת לוי.

״דה־רדיקליזציה משני צידי הגדר״ מאת ד״ר יריב מוהר.

״הריסות בתים בנגב״ מאת סלימאן א־תיהי.