מסות לקריאה בממ"ד או בחדר שירותים

בחודש מאי התקיים במכון ון ליר כנס "חיים בהשוואה" של תיאוריה וביקורת, בו נערך פאנל אומנים שיוצרים במרחב הפיזי והמטאפורי שבין רוסיה לישראל. לינור גורליק - סופרת, משוררת ומסאית מוכרת בקרב קוראי רוסית - שיתפה את חוויותיה כמסות קצרות, שחלקן מוצגות כאן.

1

אני חושבת הרבה על כך שאם אנחנו רוצים להשיג את תשומת הלב של אנשים לרעיון שלנו, אנחנו צריכים לתת להם לא רק הבנה ברורה של מהו הרעיון, אלא גם שפה לדבר עליו. אנחנו זקוקים למונחים טובים וקלים לזכירה עבור כל מה שמהווה את האלמנטים הבסיסיים של הרעיון; אנחנו זקוקים לפעלים מוצלחים לתיאור כל התנועות במערכת; אנחנו זקוקים למושגים ברורים לסימון אינטראקציות; והכי חשוב, אנחנו מאוד זקוקים לביטויים חיים, כמעט ממיים (או אפילו ממיים) לתיאור של מה שהמערכת עושה ולמה היא נחוצה. ואז, אני מאמינה, יש סיכוי שאנשים לא רק יקלטו את הרעיון שלנו, אלא גם יוכלו לדבר עליו: כאשר רעיון הוא סטטי, כאשר הוא לא הופך לנושא לדיון ושיחה, אנחנו מגיעים למצב של עץ שנופל ביער ריק.

כיצד עליי לחיות כאשר אין לי מספיק כוח לעשות את כל מה שאני צריכה, עבור כל הרעיונות היקרים לליבי?

2

ברוסית יש ביטוי: "אני לא אשב לחרבן איתם באותו שדה", שפירושו – ״לא אשתתף בשום דבר בו הם משתתפים״. אבל אני חושבת יותר ויותר שהפרקטיקה שלנו לא לחרבן באותו שדה עם אלה שמעוררים בנו גועל, הפכה לאחת הסיבות שהובילו אותנו למקום בו אנחנו נמצאים כעת. לפרקטיקה זו חשיבות גבוהה, ללא ספק. כך, למשל, כשאנחנו מסרבים לשתף פעולה עם אנשים שאנחנו מחשיבים כנוכלים, אנחנו לכאורה מסמנים את היותם בלתי נגישים ואת חוסר הקבילות של מעשיהם, התנהגותם ופעולותיהם. זה נכון ונהדר, אבל, לצערי, בפועל האסטרטגיה הזו בנויה כך שאנחנו עוזבים שדה אחר שדה; והנה כבר כל השדות מחורבנים על ידי אלה שבאופן פרדוקסלי לא היינו רוצים לוותר להם על אף שעל, ואנחנו מייללים בעלבון בביצות.

כיצד עליי לחיות כאשר בכל רגע אני צריכה לא רק לעשות את העבודה שלי, אלא גם לעקוב אחרי מי מחרבן בשדה שלי?

3

אם אינטליגנציה היא הקנרית במכרה של הכלכלה הלאומית, אז אנשי ההייטק הם התוכי המדבר במכרה הזה: ברגע שהאוויר מתחיל להתקלקל, הציפור הזו אומרת ״קיבינימט״ ועפה משם.

כיצד עליי לחיות כאשר אני גם לא אשת הייטק וגם לא אינטליגנציה?

4

פעם אחת, חברתי נ. אמרה לי שבכל פעם שהיא נמצאת במצב אתי קשה, היא חושבת מה היה עושה המכר המשותף שלנו ק. ק., שהיה נוכח בשיחה הזו. הוא התבייש מאוד ואמר שזה מפתיע אותו לחלוטין; הוא עצמו, כשנמצא במצב אתי קשה, חושב מה היה עושה גרישצ'קה דשבסקי. אמרתי שבהיותי מכירה את גרישצ'קה, אין לי ספק שגם הוא בוודאי חשב על מישהו. דמיינתי מיד ששרשרת כזו, בדומה לשרשרת ההסמכה, עולה עד לישו עצמו; לרגע אחזה בי אימה מוחלטת - כה נוראה נראתה לי בדידותו של ישו במצב הזה - אבל בדיוק לרגע, עד שהבנתי את טיפשותי המוחלטת. והאימה המוחלטת שלנו מול נטישת האל, מול הבדידות הנוראה הזו, שתימשך בבקשה רק שנייה טיפשית אחת כזו; אני מבינה למה היא נחוצה, אבל שתהיה רק אחת.

כיצד עליי לחיות כאשר השנייה הזו מגיעה?

5

מזה זמן רב באיזה ספר עזרה עצמית קראתי רעיון מפחיד: כביכול, תמיד צריך לבלף עד הסוף, עד הקצה, עד הטיפה האחרונה, אפילו כשכולם כבר מבינים שאתה מבלף. המחבר הציע לקורא להחזיק בשקר, יהיה המחיר אשר יהיה, וחוזר שוב ושוב: "לפחות לא תיתן להם סיבה לראות אותך מושפל!". אני חושבת באימה על כך שאני מכירה אישית זוג מערכות פוליטיות שמחזיקות רק, לחלוטין, אך ורק על העיקרון הזה.

כיצד עליי לחיות כאשר גורלי קשור למערכות פוליטיות אלה?

6

ג. שיתף אותי בתיאוריה שלו שהרצון לכתוב - הרצון המתמיד הזה להשתמש בדיבור, לפטפט, לשתף, לדבר, לדבר, לדבר - הוא תוצאה של ילדות שעברה עם "האם הבלתי נגישה" וניסיונות למשוך את תשומת לבה באמצעות הדיבור. אני לא יכולה לשפוט כלל את האם הוא צודק, אבל זה החזיר אותי מיד למחשבות מייסרות על כך שאם תוצר היצירה הוא גם תוצר של סבל, אז שלא תהיה שום יצירה, ובלבד שלא יהיה סבל. האדרת הסבל - מכל סוג שהוא - מגעילה אותי לחלוטין, ובמיוחד היא מגעילה אותי כאשר מדובר בסבל האמן: תקיזו כבר דם, בבקשה, כדי שיהיה לנו מה ללקק. לא ולא; שכולם יהיו שלמים ובריאים. אימהות, היו נגישות.

כיצד עליי לחיות כאשר בו בזמן אני יודעת באיזה אופן נוצרים הטקסטים שלי עצמי?

7

אם בתרחיש מסוים ודי צפוי לדעתי פוטין ייתן פקודה ללחוץ על הכפתור האדום, והסובבים אותו יפילו אותו על פניו לרצפה, ואז האנשים האלה פתאום ייוודעו כמצילי האנושות, ולא כנבלים והחיות שהם באמת. ההיסטוריה לעתים קרובות מכסה את פניה בשרוול כשצריך לבחור בין הנורא לאיום; אבל בכל פעם זה מדהים.

כיצד עליי לחיות כאשר בקריאת הרשימה המלאה של הנופלים ביום הזיכרון בישראל הלב נעצר - אבל את לא יכולה לשכוח את מלון "המלך דוד"?

8

חלמתי סיוט נוראי על נפילה כה מחרידה בשער השקל, שהרבנים ארגנו מפגשי תפילה בו-זמניים בכל סניפי בנק "הפועלים". כשהתעוררתי, הבנתי בבעתה שאין בסיוט שלי שום דבר פנטסמגורי.

כיצד אני אמורה לחיות עם זה?

9

השפה העברית נהדרת ונשגבת בכל, הכל בה קרוב ויקר לי, והכל מקסים אותי; ורק דבר אחד בה נשאר זר לנפשי במשך 35 שנה - הצורך לדבר בגוף שני יחיד ולהגיד ״טי״ לרופא הגינקולוג שלי.

כיצד עליי לחיות, תגיד לי טי, גינקולוג היקר.

10

כאשר חברי נסע לטוקיו, שלוש פעמים פנו אליו במרחב ציבורי ברוסית, ובפעם הרביעית שאלו אותו באנגלית אם במקרה הוא רוסי. לא במראהו, לא בלבושו ולא בפניו היהודיים יצר חברי רושם של רוסי. בתדהמה, הוא שאל את בן-שיחו איך זיהה אותו כרוסי. "זה המראה שלי? הבגדים שלי? התספורת שלי? מה?" - "הו", אמר בן-שיחו, לאחר היסוס - "לא, לא! אדם רוסי תמיד ניתן לזהות לפי הבעת פניו. היא כל כך... כל כך... כל כך כאילו בליבו עדיין בוכה על צוסימה". מה בוכה בלב ה"רוסי" שלנו? איזו, לעזאזל, צוסימה? השאלה הזו מעניינת אותי מאוד: למה על הפרצופים שלנו כתוב הדבר הזה? אני מבינה את הזהירות והמוכנות להדוף תוקפנות, אבל האם באמת יש שם אבל (ונראה לי שיש) - ואם כן, על מה אנחנו מתאבלים?

כיצד עליי לחיות כאשר התשובה לשאלה הזו ברורה לי - ברורה ברמה הלא-מילולית?

11

ומה אם במשך עשרות שנים אנחנו לא מסוגלים לבצע רפורמה פיננסית במדינה רק בגלל שהיא תהפוך את הפעילות של חברות קש שדרכן פועל המוסד לבלתי אפשרית? אני פשוט מנסה להיות פטריוטית.

כיצד עלי לחיות כאשר אני יודעת שזה לא כל כך מצחיק?

12

שמעתי על אדם, פיזיקאי ידוע מאוד, אדם עסוק באופן בלתי נתפס ומאוד מיוחד, שהסכים לטיפול רק אחרי ששכנע את המטפל לעבוד בהודעות קוליות. הפגישה הראשונה (50 דקות) נמשכה יותר מחודש. המטפל סירב להמשיך, וזה מאוד איכזב את הפיזיקאי שאמר שהטיפול נתן לו הרבה מאוד. כאדם שנמצא בטיפול 25 שנה ומדבר עם המטפלת שלה 3 פעמים בשבוע, אני, באופן מפתיע, מבינה את הפיזיקאי הזה מצוין.

איך אני יכולה לחיות אם אני מבינה את הפיזיקאי הזה כל כך טוב?

13

ב-8, וב-10, וב-11 באוקטובר באו  אליי חבריי - האנשים הטובים ביותר בעולם, האנשים ההומניים ביותר בעולם, אנשים שעזבו את רוסיה ב-25, וב-26, וב-28 בפברואר כדי לא להיות קשורים למלחמתו של פוטין בשום אופן - והתיישבו בכורסאות, ואמרו: "אני רוצה שהם כולם ימותו. כולם, אני לא יכול יותר, צריך להרוג את כולם קיבינימט".

כיצד עליי לחיות כאשר, מבעד לאימה המשתקת את גופי, ברגעים אלה הבנתי איך נוצרו איגוד והגנה?

14

כשחיילים אוקראינים חוזרים מהשבי ואני מביטה בתצלומים שלהם, אני בוכה לא כאדם שנולד באוקראינה, לא כאדם שגורלו קשור לרוסיה, לא כסתם אדם. בסופו של דבר (ודווקא כך צריך לבכות, בהסתכלות בתצלומים האלה) – אני בוכה כיהודייה: כמי ששייכת לאומה שזוכרת היטב שכדי להביא אדם למצב כזה, צריך באופן מודע להביא אדם למצב כזה.

כיצד עליי לחיות, כיצד עליי לחיות, כיצד עליי לבכות על החטופים שלנו, כיצד, כיצד?

15

אני רואה איך נהג המונית משפשף את פניו. "סליחה," אני אומרת, "אבל מה, כואב לך הראש?" - "איך ידעת?" - "ככה סתם". - "סליחה, בבקשה, אני מרגיש לא טוב," אפילו לא מבין אם כואב לו או לא, "הלילה אשפזו את אמי ואחותי בו-זמנית. לאמא יש התקף לב, לאחותי התחילה לכאוב הבטן על רקע עצבני, התברר - כיב. אני לא עצמי". נתתי לו שני כדורים של רוקסט, הסכמנו שהוא לא חייב לקחת אותם (אחד אחד!) אבל שידע שהם אצלו. פתאום הוא עוצר באיזו שדרה ומתחיל לבכות. "אנחנו בחיווה באוזבקיסטן חיינו כל כך רע, וכאן אנחנו חיים כל כך טוב - אשפזו אותן בבית חולים, בבית חולים טוב, וכולכם כל כך נחמדים!..."

כיצד עליי לחיות כאשר כולנו כל כך נחמדים?

16

התחלתי לבכות כשהתחלתי לקרוא את המאמר ״העלייה הגדולה״ בויקיפדיה.

כיצד עלי לחיות כאשר אני עושה את כל מה שאפשר כדי לא להסתכל לתוך…לא, אני מצטערת, זה כואב מדי.

17

ישנם מחקרים המראים שמהגרים מסתכנים בכך שיישארו תקועים בזמן שבו עזבו את ארץ המוצא, אם לא ישקיעו מאמצים מיוחדים כדי להתקדם הלאה. אז מובן מדוע רבים טוענים שאלה שעזבו ברוסיה בתחילת שנות ה-90 נשארו "אנשים סובייטים", ואלה שעזבו בשנות ה-2000 "תקועים בשנות ה-2000". וכך יהיה גם איתנו, וגם אותנו אשליית העכשוויות תדרוס ותתלה, כמו פטרושקה, על הגדר. בישראל גלי העלייה השונים מרוסיה הם קבוצות של אנשים שקשורים רק בשפה: פורמלית הם הגיעו ממדינות שונות - ברית המועצות, רוסיה של הקפיטליזם המוקדם, רוסיה של אמצע שנות ה-2000, רוסיה של אחרי הפלישה לאוקראינה - ומוזר לצפות שהם יבינו זה את זה.

כיצד עליי לחיות כאשר כולם הם העלייה שלי?

18

בנוסף ל"מהגר", אנחנו יכולים לנסות להגדיר את דמות ה"נווד": זהו מהגר שנוסע באופן קבוע למדינת המוצא שלו. זה יוצר מצב מיוחד לגמרי, מעמד כלכלי מיוחד, סטטוס חברתי מיוחד - הרבה דברים. יש מי שנוסע פחות ופחות - ובסופו של דבר מפסיק. יש מי שנוסע ונוסע - וחוזר. יש מי שנוסע לסירוגין. אפשר לבנות גרפים ביופי מופלא, מופלא, אפשר פשוט להתמרח במחקרים. ולאחר שהפסיק לנסוע, יש מי שממשיך לחזור במחשבות ל"אותה הארץ" - ובסופו של דבר מפסיק. יש מי שחוזר ל"אותה הארץ" במחשבות לעתים יותר ויותר רחוקות. יש מי שמפסיק. ויש מי שנמצא שם, כמובן, לנצח. אבל כאן, בני זונות, לא יהיו לכם שום גרפים.

כיצד עליי לחיות כאשר אני כל האנשים האלה בו-זמנית - ובכל זאת אני בונה גרפים, גרפים, גרפים?

19

בחווה בה הכלב שלי נשאר כשאני טסה לחו״ל בנו פאקינג בריכה לכלבים.

כיצד אני אמורה לחיות כאשר הכלב שלי מתפנק באמצע של שתי מלחמות?

20

ק. החליטה להיות כנה לחלוטין עם בנה בן השבע בנושאי פוליטיקה, היסטוריה וכל מיני דברים כאלה. והנה הוא שואל פתאום:

-אמא, מי זאת אנה פרנק?

-זו הייתה נערה יהודייה צעירה, שכתבה יומן מפורסם על איך היא שרדה, כשאנשים מסוימים הרגו אנשים אחרים, כמוה - כלומר יהודים.

הבן חשב ושאל:

-אמא, מי אלה יהודים?

-זהו עם אחד מעמים רבים בעולם – הנה, למשל, סבא סימה שלך השתייך אליו.

-אמא, -שאל הבן אחרי הפסקה, - מה זה "עם"?

-זה, - אחרי מחשבה טובה, ענתה ק. - איחוד של אנשים לפי מאפיין מסוים מורכב, לרוב משפחתי או גיאוגרפי.

-אמא, - שאל אז הבן, - מה זה "משפחתי"?

-זה קשור בדרך זו או אחרת לגנטיקה ולזיכרון, - ענתה ק. כמיטב יכולתה, מתחילה להתעייף.

-אמאאא, - אמר הבן, - מה זה "גנטיקה"?

-זה מדע על העברת תכונות בתורשה ביצורים חיים, - אמרה ק.

-ו"תכונות" – מה זה? – שאל הבן.

-זה מה שאנחנו יודעים לעשות, בכוונה ושלא בכוונה, - אמרה ק., מתחילה לצרוח בדמיונה. ואז אמר לה בנה:

-אמא, את כל כך חכמה, כל כך חכמה, אני כל כך אוהב אותך, אני אמשיך לשאול או שמספיק לך כבר?

אלי, אלי, אתה כל כך חכם, כל כך חכם, אני כל כך אוהבת אותך, אני אמשיך לשאול או שמספיק לך כבר?

---

לינור גורליק, במקור מאוקראינה, היא סופרת, משוררת, מסאית, מחזאית ומתרגמת ישראלית הכותבת בעיקר ברוסית. גוף יצירתה, בו בא לידי ביטוי קולה הספרותי הייחודי, כולל כעשרים ספרים בתחומי הפרוזה, השירה וספרות הילדים. ניתן לקרוא את יצירותיה ברוסית ובאנגלית באתר הרשמי שלה.