מאז פרוץ המלחמה ב־7 באוקטובר, נדמה שמושג אחד – "ניצחון" – השתלט על השפה, על המרחב הציבורי ועל התודעה. אבל מה זה בעצם אומר "לנצח"? האם מדובר במטרה ממשית, באידיאל מוסרי – או אולי במלכודת? במסגרת פרויקט מילון שמ"ש רון דודאי בוחן מקרוב את המשמעויות הגלויות והסמויות של השימוש במושג זה בשיח הישראלי וגם את האפשרות לחשוב מחדש על מסלול היציאה מהאלימות והייאוש.

מדוע "ניצחון" הוא מושג בעייתי?

המושג "ניצחון" הפך לאחד מהבולטים והשגורים ביותר בשיח הישראלי מאז השביעי באוקטובר. הסיסמה "יחד ננצח" הציפה את המרחב הציבורי בסטיקרים, שלטים, פרסומות ועוד. ההבטחה ל"ניצחון", לעיתים ל"ניצחון מוחלט", מככבת בשיח הפוליטי. יש משהו טבעי בשאיפה לניצחון – בכל תחום; ואם כבר יש מלחמה, ההיגיון אומר שמוטב לנצח בה. אך ראשית, עוד לפני שאלות המחיר והמוסר, ניצחון – כפיתרון בר־קיימא – הוא אינו בהכרח ריאלי. כוח צבאי אינו יכול להעלים תנועה לאומית לאורך זמן. השאיפה לניצחון עשויה להיות חלק מהאשליה ש"הבעיה הפלסטינית" תיעלם, מבלי שנצטרך להתייחס אליה ולפעול למען פתרון ממשי.

מכאן נובע גם, שהשאיפה לניצחון מנוצלת כדי להפוך את המלחמה ואת החירום לקבועים, לא כדי לסיים אותם בניצחון. מעבר למלחמה נצחית, המושג "ניצחון" גם מסייע בתחזוק האחדות המלאכותית – יחד ננצח – ובכך גם תורם לדה־לגיטימיזציה של מתנגדים. אם הניצחון בלתי־מושג, הדבר מאפשר לסמן אשמים – כביכול אלו שמונעים את ההגעה ליעד – גם אם אין להם אחריות ממשית לכך, מאחר וההגעה ליעד אינה אפשרית באמת.

ברמה עמוקה ומבנית, המושג ניצחון בנוי על הרעיון של המציאות כתחרות או סכסוך דיכוטומי, משחק סכום אפס שבו הישג לצד אחד הוא פגיעה בצד השני ולהפך. שאיפה לניצחון דוחה את הרעיון של שלום, שמטבעו בנוי על פשרה, ועל הכרה במורכבויות ובאינטרסים משותפים. הכמיהה לתבוסה של היריב היא נחמה זמנית, אבל כזו שבאה על חשבון עיסוק בפתרונות בני־קיימא. מושג הניצחון בגרסתו השלטת משדר מחויבות לכבוד לאומי, ולפחות בקריאה מסוימת הופך לחשוב יותר גם מביטחון. ובכל מקרה, שיח הניצחון דוחה את האפשרויות האחרות לצאת מהמצב הנוכחי – משא ומתן, פשרות, שותפות.

דבר זה נכון לא רק לצד הישראלי, אלא גם לצד הפלסטיני – גם אם מופעיו שונים. ניתן לראות זאת לדוגמה באשליות לגבי היכולת להביס ולמוטט את ישראל או בהגדרה של הישרדות כניצחון.

מה האלטרנטיבות?

שיח של שלום מבוסס שותפות מאתגר את עצם המושג ניצחון כמשחק סכום אפס. תפיסה של המציאות כמבוססת על שותפות גורל ועל תלות הדדית מניחה שיש לדחות את הרעיון של ניצחון לאחד והפסד לאחר כדי להתקדם מהמציאות הנוכחית מתוך הבנה שביטחון ושגשוג אמיתיים יהיו בני־קיימא רק אם יהיו נחלת כולם. בסכסוך ומציאות אינטימיים אין מקום לשחקנים מובסים ומושפלים, וכל ניצחון מסוג זה יהיה זמני ומסוכן. כחלק מההתנערות משיח של חד־צדדיות והפרדה ודחיית הרעיון של משחק סכום אפס, ההנחה של שלום מבוסס שותפות היא אם כן לזנוח את השאיפה לניצחון של צד אחד על פני השני.

בהקשרים מסויימים אפשר להחליף את המושג ניצחון במושג תיקו. לא במובן של שתי קבוצות שזוכות לתוצאה שווה, אלא במובן של מבוי סתום (stalemate): כאשר כל השחקנים מבינים שאין להם יכולת להביס זה את זה. זניחת השאיפה לניצחון לטובת ההכרה במצב של תיקו היא לעתים שלב מפתח בטרנספורמציה של סכסוכים. על פי החוקר ויליאם זרטמן, שטבע את המושג Mutually Hurting Stalemate, כדי להוביל לנכונות לסיום סכסוך, מצב כזה של תיקו כמבוי סתום צריך גם לפגוע בכל הצדדים (גם אם לא במידה זהה), והצדדים עצמם צריכים להכיר הן במבוי הסתום והן בכאב ההדדי ולהניח שהיריבים שלהם אף הם הגיעו להכרה כזו. כמו כן, יש לזהות אלטרנטיבה – לדמיין את האפשרות של עתיד אטרקטיבי יותר מההווה, ולהניח שיש חלון זמנים מצומצם להגיע לשינוי, ושקטסטרופה גרועה יותר עומדת על הפרק אם שינוי כזה לא יגיע בקרוב. הפרדיגמה של שלום מבוסס שותפות עומדת בזיקה להכרה הזו.

ברמה העמוקה ואולי המאתגרת ביותר, מסגרת של שלום מבוסס שותפות יכולה גם לערער על עצם התפיסה של הסכסוך כתחרות המקבילה למשחק שח או כדורגל, שבה שני הצדדים יריבים במובן שכל הישג לצד אחד הוא הפסד לצד שני, ושתיקו הוא פשרה כואבת. במסגרת כזו, ניתן לדבר על השאיפה לטרנספורמציה של המציאות המשותפת בין הנהר לים, לטובת כלל יושבי הארץ. כך בסופו של דבר יש להגדיר מחדש את המושג ניצחון ולהבין שניצחון אמיתי הוא כשכולם מרוויחים – ניצחון השלום על הסכסוך, החיים על המוות, הרווח ההדדי על ההפסד ההדדי. ההנחה כאן היא שביטחון יוכל להיות מושג רק אם לכולם יש זכאות לו; שהשגשוג, הלגיטימציה, הנינוחות של הצד האחר אינן על חשבון הראשון, אלא להפך – הן מקור הביטחון שלו; הן אינן ויתור כואב, אלא היסוד של חיים נורמליים לכולם.

---

פרופ' רון דודאי מלמד במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, והוא חוקר עמית במרכז לקרימינולוגיה באוניברסיטת אוקספורד. מחקריו עוסקים בסוציולוגיה של זכויות אדם, צדק מעברי, אלימות פוליטית ועוד. מאמר זה נכתב במסגרת מרכז שמ״ש – לחקר שלום מבוסס שותפות, מרכז מחקר רעיוני ומעשי (בהקמה) במכון ון ליר, הפועל לפיתוח תפיסת שלום עדכנית במציאות של תלות הדדית בין ישראלים לפלסטינים. המרכז עוסק בחקר התמרת סכסוכים ובפיתוח הפרדיגמה של "שלום מבוסס שותפות", המשלבת שאיפה לעצמאות לאומית עם בניית שותפות דו-לאומית שוויונית. בהשראת ניסיון בינלאומי, המרכז יוזם ידע מחקרי ויישומי, מטפח שפה חדשה לשלום, ומקדם שיח מדיניות, תרבות וחברה לשם פיוס והכשרת עתיד משותף. כנס שמ"ש השלישי ייערך ב-11 ליוני במכון ון ליר בירושלים. הכניסה חופשית בהרשמה מראש.