המילה "שלום" הפכה בעבור רבים, ישראלים ופלסטינים כאחד, לטעונה עד כדי כך שמעדיפים להימנע משימוש בה. אך שלום אינו רעיון נאיבי או אוטופי, אלא תיאור של מצב עניינים רווח בין מדינות ובתוכן. עם זאת, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שבו שזורים מאבקי שליטה וזהות, דורש גישה מורכבת יותר. במסגרת פרויקט המילון של שמ"ש,  נבחנת המילה "שלום" מחדש: כיעד ארוך טווח הדורש מחויבות לשינוי מבני עמוק בשני העמים וביניהם.

שלום בשיח הרווח בקרב ישראלים ופלסטינים

למעלה משלושים שנה חלפו מאז החל תהליך השלום עם הפלסטינים - כשנחתמו הסכמי אוסלו בספטמבר 1993 והוקמה הרשות הפלסטינית. אל התהליך הזה הגיעו שני העמים עם ציפיות שונות. בעוד עבור הישראלים הציפיה המרכזית הייתה ביטחון והפסקת הטרור, עבור הפלסטינים הציפיה הייתה שחרור מהכיבוש והקמת מדינה עצמאית. במהלך שלושים השנים שחלפו מאז החל, ״תהליך השלום״ נמשך ובעיקר נכשל, כשבמקביל המצב בשטח המשיך להשתנות באופן דרסטי לרעה. מההבטחה הגדולה של טקס חגיגי על מדשאות הבית הלבן, ופרס נובל לשלום, נשארו בעיקר תחושות קשות של כישלון ואכזבה לשני העמים.

עבור הישראלים, צרובים במיוחד פיגועי ההתאבדות במהלך שנות ה-90׳ ובמהלך האינתיפאדה השניה, כישלון ועידת קמפ דיוויד ב-2000, והצהרותיו של ראש הממשלה דאז אהוד ברק ש"אין פרטנר" לשלום. כל אלה השרישו בשיח ובתודעה הישראליים את האמונה שהצענו לפלסטינים הכל, והם השיבו באלימות ובטרור. התקפת החמאס הנפשעת ב-7 באוקטובר 2023 והתמיכה הרחבה בה זו התקבלה בקרב הפלסטינים סתמה את הגולל על האופן שבו הציבור הישראלי רואה אותם. עבור הציבור הישראלי המילה "שלום" הפכה למשאת לב נאיבית, מילה שרק מי שאינם מוכנים להישיר מבט למציאות האלימה של המזרח התיכון מעיזים עוד לבטא בקול רם, וביטוי לניתוק מהמציאות.

עבור הפלסטינים, לעומת זאת, שלום ו״התהליך  המדיני״ נתפשים בעיקר ככיסוי להמשך הדיכוי והנישול, וכדרך לשמר את יחסי העוצמה הקולוניאליים בין מדינת ישראל והעם הפלסטיני. עבורם, המו״מ לשלום נוצל בכדי להכשיר את המשך ההשתלטות על אדמות, ולהרחיב את מפעל ההתנחלות; לקבע הסדרים כלכליים לטובת ישראל, ולהביא לפיצולו של העם הפלסטיני באמצעות פרגמנטציה רחבה ושיטתית של השטח הפלסטיני. ההתקפה הישראלית על עזה והריגתם של עשרות אלפים, בעידודם של שרים בכירים בממשלה ואנשי תקשורת, ומבלי שהציבור בישראל יצא במחאה נגדה, סתמה את הגולל על האופן שבו הציבור הפלסטיני רואה את הישראלים. קל להבין, אם כן, מדוע עבור ישראלים ופלסטינים כאחד הפכה המילה ״שלום״ למילת גנאי, שעדיף ככלל להימנע ממנה.

לניסיון ההיסטורי המר יש להוסיף גם את התדמית הנפוצה והנאיבית המקובלת של המושג שלום, המתקשר עם ציפייה להרמוניה, ואולי אפילו לאהבה. בהבנה כזו, כל עוד הפלסטינים אינם מאמצים את עקרונות הציונות, ולחילופין, היהודים אינם מקבלים את האמנה הפלסטינית, אין היתכנות לשלום אמיתי, וכל דיבור על שלום נתפס כדיבור סרק.

שלום כהיעדר מלחמה

בניגוד לתדמית הנפוצה, "שלום" הוא מושג המתאר מצב עובדתי של היעדר מלחמה, ולא היעדר סכסוך, כלומר, מצב של היעדר אלימות קבוצתית מאורגנת בהיקף נרחב. במובן זה, שלום איננו רעיון נאיבי או אוטופי, כי אם תיאור ריאלי של מצב הדברים הנורמלי, הנפוץ, הן במישור הבינלאומי והן הפנימי, הקרוי "שלום שלילי". גישה מינימליסטית זו ליישוב סכסוכים מאופיינת בשאיפה להגיע למצב של היעדר אלימות ישירה בין הצדדים, למזעור של נזקי הסכסוך,  ולשיתוף פעולה על בסיס של אינטרסים הדדיים.

אין בהכרח קשר בין שלום לאהבה, ושלום מכוננים בין אויבים, משמגיעים למסקנה, שגם מתוך אינטרסים אנוכיים יש להגיע לפתרון מדיני. כך קרה למשל לאחר מלחמת יום הכיפורים, שהובילה לחתימתם של הסכמי השלום עם מצרים. ואכן, אין מחלוקת ממשית, גם בקרב מומחי ביטחון ישראלים, שהסכמי השלום של ישראל עם מצרים ועם ירדן , מהווים נדבך חשוב בשמירת הביטחון והאינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל. יחד עם זאת, מלחמה ושלום אינם מצבים בינאריים. בחקר השלום מקובל להבין שלום כקשת של מצבים - בין היעדר מלחמה בצד אחד (שלום שלילי), ועד שלום בר-קיימא ויציב (שלום חיובי), בקצה השני. בצד החיובי ביותר של הקשת, מדובר על חברה ללא אלימות מבנית, דיכוי או אי-צדק חמור, כשמלחמה לא נחשבת יותר לאופציה ממשית.

שלום בר-קיימא כבחירה אסטרטגית

כחלק מהפרדיגמה של ״שלום מבוסס שותפות״ (שמ״ש), השימוש במונח שלום אינו מבטא רק שאיפת לב כללית ואמורפית, אלא מבטא בחירה אסטרטגית, פרגמטית וערכית כאחד, המתעדפת חיים ושפיות על פני דרך המלחמה והאלימות. בחירה אסטרטגית-פרגמטית בשלום נובעת מהכרה בעובדה שיש מגבלות ברורות למה שניתן להשיג בכוח צבאי. ככל שנדרשנו לאישור, באו התקפת החמאס ב-7 באוקטובר 2023, ומתקפת הנגד הישראלית שבעקבותיה והמחישו לנו כי כח צבאי אינו יכול להשיג שלום, שקט ושגשוג, וגם לא ביטחון. על אף ששתיהן ביטאו שימוש מופרז בכוח לא הושגה הכרעה, ובוודאי שלא הושג שום ״ניצחון מוחלט״. מטרות המלחמה שהוגדרו – הן על-ידי חמאס והן על-ידי ממשלת ישראל, לא הושגו. היעד של החזרת החטופים מצד אחד, ושחרור אסירים מצד שני, הושג בסופו של עניין אך ורק באמצעות הסכם בין הצדדים, בתיווך בינלאומי. בכדי להתקדם, רק הסדרים מדיניים, שיבססו סדר פוליטי צודק והוגן בין ישראלים-יהודים לערבים-פלסטינים, המבטיח את הדרישות של שני העמים להגדרה עצמית,  יוכלו להביא סוף למצב המלחמה ולכיבוש, והתקדמות לקראת שלום בר-קיימא.

כחלק מלקחי תהליך אוסלו, חשוב להימנע מפיזור הבטחות ומטיפוח ציפיות מופרזות. שלום בעולם האמיתי אינו הרמוניה, ויש חשיבות לבנייה וטיפוח של מנגנונים מוסדרים לניהול ויישוב סכסוכים בדרכי שלום. מעבר לכך, בשל מאפייניו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שאינו מתמצה בסכסוך בינלאומי על טריטוריה, אלא בסכסוך מעורב רב-מימדי, אין די ב״שלום שלילי״. בכדי לקדם שלום וביטחון במרחב הישראלי-פלסטיני עלינו לפעול להשגתו של שלום בר-קיימא, המחייב אימוץ אסטרטגיה ארוכת טווח. חתירה לשלום בר-קיימא משמעה התחשבות באינטרסים היסודיים של כל חלקי האוכלוסייה, והתמודדות עם סיבות השורש של הסכסוך. במובן זה, בכדי לקדם שלום ישראלי-פלסטיני, להבדיל משלום ישראלי-מצרי או ישראלי-ירדני, לא נוכל להסתפק בחתימתו של הסכם שלום פורמלי או בהפרדה וניתוק בין הצדדים. בשל הסמיכות הגדולה, יחסי העוצמה הלא-סימטריים, והתלות ההדדית המקיפה בין שני העמים, שלום ישראלי-פלסטיני נדרש לכלול תהליך תיקון, הכולל שינויים משטריים וממסדיים, שיאפשרו יותר שוויון וצדק, ואת בנייתה של שותפות דו-לאומית בצד עצמאות מדינית לשני העמים. גם בלא שנצפה להגיע להרמוניה, תהליך המעבר מסכסוך אלים לשלום יחייב התמרה מקיפה, ושינוי תפיסות עולם, כשביסודו עומדת הבטחת השאיפות להגדרה עצמית של שני העמים.

---

ד״ר לימור יהודה היא עמיתת מחקר בכירה ומנהלת פרויקט שמ״ש לחקר שלום מבוסס שותפות במכון ון ליר בירושלים; פרופ' אריה קצוביץ' הוא חוקר שלום ומרצה במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית.
מאמר זה נכתב במסגרת מרכז שמ״ש – לחקר שלום מבוסס שותפות, מרכז מחקר רעיוני ומעשי (בהקמה) במכון ון ליר, הפועל לפיתוח תפיסת שלום עדכנית במציאות של תלות הדדית בין ישראלים לפלסטינים. המרכז עוסק בחקר התמרת סכסוכים ובפיתוח הפרדיגמה של "שלום מבוסס שותפות", המשלבת שאיפה לעצמאות לאומית עם בניית שותפות דו-לאומית שוויונית. בהשראת ניסיון בינלאומי, המרכז יוזם ידע מחקרי ויישומי, מטפח שפה חדשה לשלום, ומקדם שיח מדיניות, תרבות וחברה לשם פיוס והכשרת עתיד משותף.
כנס שמ"ש השנתי השלישי ייערך ב-11 ליוני במכון ון ליר בירושלים. הכניסה חופשית בהרשמה מראש.