שלמה הכורדי ואני והזמן הוא רומן על זוועות המאה העשרים, על היהודי הפליט, הנודד מהעיר הכורדית סבלאח' אל בגדאד, מטהראן ומבומביי עד ההגירה לישראל, ועל תחושת הגלות שממשיכה לרדוף אותו עד מותו. ההתנצחות בין המספר לזמן בשאלה מי יספר את הסיפור וכיצד יסופר היא ציר מרכזי ברומן האפי, המגולל את מאה שנות נדודיו של שלמה הכורדי. זהו הרומן הראשון של נקאש המתורגם לעברית.

בדיירי משנה וקורי עכביש חוזר נקאש לבגדאד של שנות הארבעים, עיר מרובת לשונות ותרבויות, ובונה מחדש את הפסיפס החברתי והלשוני, היהודי-מוסלמי, של העיר. הוא מראה לנו את יחסי השכנות, המתחים והחיים המשותפים בבית הדירות הבגדאדי, שעומד איתן אל מול רוחות השינוי והפיצול שמביאים איתם המלחמות, הכיבושים הקולוניאליים והמאבקים הלאומיים. אולם גם הבית הזה נכנע לבסוף לתמורות הזמן ולמתחים הלאומיים, וקורי העכביש הנטווים סביבו יוצרים קירות ומחיצות בין דרי הבית, מפרידים בין יהודים למוסלמים, בין עיראק לישראל, ומותירים את הבית עזוב, מנושל מדייריו היהודים.

סמיר נקאש, יליד עיראק שהיגר בילדותו לישראל והתעקש לכתוב רק בערבית, נחשב לגדול הסופרים היהודים העיראקים במאה העשרים. הפרוזה של נקאש, שנכתבה בערבית ספרותית, אוצרת בתוכה ריבוי חסר תקדים של דיאלקטים ופורשת מניפות סמנטיות ולקסיקונים נדירים, וזאת הייתה ככל הנראה אחת הסיבות לעיכוב המתמשך בתרגומו לעברית.