המאמר בוחן את אירועי שבעה באוקטובר והאירועים שאחריו דרך המושג "כלא באוויר הפתוח", המייצג את מרחב המחייה העזתי וגם משמש מטפורה לחיים של חופש בתנאי כליאה. באמצעות המסגרת התיאורטית של פרוטוטייפינג, שמתארת פיתוח טכנולוגי ניסיוני דרך תהליכים של ניסוי וטעייה, המאמר מראה כיצד עזה הפכה למעבדה שבה נבחנו והשתכללו הן הטכנולוגיה הצבאית הישראלית הן טכנולוגיות קאונטר־הגמוניות מקומיות. מתוך התבוננות על עזה כעל מרחב טכנולוגי ניסיוני משורטטת גנאלוגיה של האוויר הפתוח בשלושה פרקים: בפרק הראשון של המאמר נפרשת היסטוריה פוליטית קצרה של האוויר, על חמקמקותו האינהרנטית או חוסר האפשרות להפוך אותו למדיום ולמרחב שנשלט לחלוטין על ידי הריבון. "האוויר הפתוח" נתפס כאן כמרחב ממשי בלתי נראה וכמושג אנליטי הנחוץ כדי להבין אירוע שהישראלים חוו אותו כבלתי נתפס. הפרק השני מתחקה אחר העפיפון כאובייקט פרדיגמטי במרחב העזתי, ואחר תהליך הפיכתו מארטיפקט תרבותי וסמל של חופש ושחרור לפרוטוטיפ טכנולוגי ששימש כלי נשק נגד הצבא והמתיישבים. הפרק השלישי והמסכם מחזיר את המבט אל היבריס העליונות הטכנולוגית של ישראל, שראתה עצמה כריבון השולט בלעדית מהאוויר. מתוך הגנאלוגיה הזאת של האוויר בעזה עולה כי העליונות הטכנולוגית הישראלית לא יכלה שלא להיות עיוורת להתממשותו של אירוע חריג בממדיו, כפי שראינו בשבעה באוקטובר, וכי העיוורון הזה כרוך בעבותות בהיעדר ההכרה בבעיה אפיסטמית מבנית – דפוסים של התעלמות מהחריג, מהטעות, מהשיבוש והתאונה, ומפוטנציאל הידע האצור בכל אלה.

צילום: אורן זיו, 2018