השבי נכנס אל עולם המלחמה כתחליף להרג טוטלי, ונסוכות בו הבטחות לחיים ולפיוס. הוא מגלם מעבר פנים־קבוצתי מהניתוק הפתאומי של הקולקטיב מחבריו ועד לאיחוד עימם מחדש, וגם מעבר בין־קבוצתי הכולל מפגש בין חברת הבית ובין האויב. המאמר בוחן את ההיבטים החברתיים של הנפילה בשבי חמאס והשיבה מן השבי, ומוצא כי החברה הישראלית טשטשה את המעבר כהתנסות של הקולקטיב. שתי הקבלות היסטוריות שירתו את הוצאת העוקץ החברתי מהנפילה בשבי חמאס: "עסקת שליט" ופדויי השבי ממלחמת יום הכיפורים. "עסקת שליט" גויסה לשם הצדקת מהלך של ביטול השבי לטובת מושג החטיפה, השייך לעולם הפשע, ושל החלפת הדרכים הדיפלומטיות לפתרון השבי במחיקה צבאית של ישראלים ופלסטינים המגולמת ב"נוהל חניבעל". חיסול החברתיוּת של השבי לטובת תפיסות של מלחמה מתמדת ניכר גם בהבניה העכשווית של נושא שבויי יום הכיפורים. שיבתם מן השבי אינה מתוארת כתהליך דיפלומטי ששיאו בהסכם השלום עם מצרים, אלא מסמנת שתי תגובות קולקטיביות רצויות ומספקות: חקיקת פיצויים וטיפול נפשי. כך הופרטה השיבה ונזנחו לקחים אחרים של השבי במלחמת יום הכיפורים, הכרוכים במשבר האמון מול המדינה, ברצח של שבויים רבים ובקשר בין שחרור שבויים לסיום המלחמה. ובכל זאת מתגלים בישראל גם ממדיו החברתיים של המעבר, והם מתגבשים למשל במפגני תמיכה בפדיון שבויים בקרב קהילות אוהדי כדורגל ובכריכת ההצלה בדימוי החברתי של אבות, בנים ואחים.